השבת והחלום, שניהם זמן מקודש.

כל שבוע מחדש אני באותה חוויה,

מחכה ומחכה שיגיע הזמן הפנוי הזה שאוכל לנוח בו, להיטען.. שתגיע השבת. שיהיה לי מלא מלא זמן פשוט לעשות את זה מה שאני אוהבת - לישון, לכתוב, לקרוא, להיות עם מי שאוהבת

ואז היא מגיעה וחולפת ברגע.

זה לא מתוכנן ואני לא תמיד שמה לב, רציתי שהיא תהיה חשובה והיא באמת עוזרת לי אבל אני לא מספיק בנוכחות

החושך מגיע ואיתו אותה תחושה מתסכלת שהזמן הזה חלף ואני עדיין לא מסופקת

לא כל שבוע זה קורה,

ויש ימי שבת שיוצאת מהם מלאה ובסיפוק גדול

במה זה תלוי?

השבת, בעודי יושבת על הספה אחרי שכבר קראתי שעתיים מספר הפנטזיה הנוכחי..

והתחיל לעלות בי החשש הזה, מסיומה של השבת-

החלטתי לתהות עם עצמי ועם הצ'ט על התחושה הזאת

תחושת חוסר הסיפוק שמתלווה לסיום השבת

הבנתי עד כמה זה אנושי להרגיש את התחושה הזו במעבר בין קודש לחול.

ולא סתם ביהדות ישנה 'הבדלה' שמעניקה את תשומת הלב למעבר הזה.

בשבת יש מרחב שונה. ממש כמו בחלום.

שניהם מרחבים של תודעה אחרת

כל השבוע אנחנו פועלים מתוך ההרגלים של חיינו.

איזושהי שגרה שיש בה ניסיון להתקדם ולזוז לקראת אותם דברים, לפעמים אפילו על אוטומט.

• איך "צריך”

• מה יגידו

• מה יקרה אם לא

• מטרות, הספקים, ביצועים

• הישרדות רגשית ("לא יכעסו", "אהיה בסדר",)

אבל כשמגיעה השבת זה משתנה,

הבחירה שמתאפשרת לנו תמיד נעשית פתאום יותר מוחשית.

יש זמן ריק.

ואני חושבת שתחושת הפספוס מגיעה, לפחות עבורי,

אם לא הייתי בנוכחות ובבחירה מודעת לגבי מה אני עושה בזמן הזה.

גם בחלומות יש זמן חסד.

נכון זה לא 'במודעות' לרובנו,

כל עולם החלימה הצלולה הוא זה שמדבר על לקחת את זמן החלומות ולהפוך גם אותו לחוויה מודעת..

שזו אומנות בפני עצמה שגם מתקשרת לנוכחות ברגע.

אבל גם בחלום הרגיל יש התנהגות ששופכת אור על ההרגלים והרגשות והחוויות המודחקות,

כל מה שלא מקבל מקום בזמן השבוע עם המטרות וההספקים והיעדים.

גם השבת וגם החלום מביאים איתם אמת.

מי אני כשההגנות יורדות?

מי אני בזמן החופש?

מי אני, כשהבחירה החופשית ניתנת לי?

השבת וחלום מביאים איתם רגישות, אמת פנימית, סדקים לנשמה.

איך נוכל לקדש את הזמן הזה?

אם האגו נשלט על ידי הרגלים...

כבוד לחלום או לשבת הוא רגע שבו אנחנו לא מריצים על אוטומט.

זה אומר לעצור לפני השבת או בזמן השבת,

לעצור לפני החלום או אחרי החלום,

ולתת לזמן הזה את הכוונה שלנו. את תשומת הלב שלנו. את הפניית המבט פנימה בעצירה עם נוכחות.

זו עצירה רגעית... של בחירה לשמוע מה קורה

“אני מוכנה להיות אדם שלא נשלט על ידי המירוץ של השבוע”

ואפילו המירוץ של היום

הרי מי לא אמר לעצמו בבוקר קשה ועייף - " הלילה אלך לישון מוקדם! כך אוכל לנוח טוב!"

ושוב זה לא קורה

שוב ההרגלים שואבים, עוד פרק ועוד ארוחת ערב מאוחרת ועוד גלילה אינסופית ברשתות

קדושת השבת, קדושת הלילה.. וגם הסיום שלהם - ההבדלה וגם הבוקר בהתעוררות,

זו ההזדמנות להעריך ולעצור.

לשים כוונה לפני שנכנסים,

"אני רוצה לחלום הלילה חלום שיתן לי כוח"

"אני רוצה שבת שמלאה בטבע וספר טוב"

ולעצור להתבונן כשיוצאים -

"וואו, זה מה שעברתי הלילה. אוקי. עכשיו אני מוכנה להתחיל את היום"

"אוקי, זו היתה השבת. תודה על הזמן. עכשיו אני מוכנה להתחיל את השבוע"

הנוכחות בחיים שלנו, העצירה והתבוננות במה שעובר עלינו בלילה ובזמן המנוחה - יכול לקדם אותנו הרבה יותר מהמירוץ האינסופי לעבר יעדים ארציים.

כי ההתבוננות פנימה מעניקה משאבים הרבה יותר חזקים מכל תואר שנשיג באופן חיצוני.

והיא תמיד תהיה הראשונה.. זה מתחיל מבפנים.

כל מציאות נוצרת תמיד פעמיים

קודם כל מבפנים, בעולם הפנימי

ואז בעולם החיצוני לנו.

אז בשבת הבאה,

בלילה הבא,

תסכימו אולי לעצור רגע.. לשים כוונה לפני ההתחלה.

וגם בסיום, תסכימו להתבונן רגע ולראות מה עברתם.

אחרי הלילה, אחרי השבת.

ועם האמת הזו, תקומו למה שעתיד לבוא.